מתוך: אסתר שקלים, שרקיה, כנרת-זמורה-ביתן, אור יהודה, תשס"ו
"וַהֲרִיקוֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דַי. " (מלאכי ג, י )
"מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל." (במדבר כג, ח)
כְּשֶׁנּוֹלַדְתְּ
בַּת שְׁבִיעִית בַּמִּשְׁפָּחָה
נָקְבוּ שְׁמֵךְ: "כָּאפִי"
"מַסְפִּיק וְדַי" בְּפַרְסִית[1] .
סְגֻלָּה
לִבְרָכָה וּפִרְיוֹן
אֲמִתִּי
וְעַכְשָׁו
שֶׁיְּרַקְתֶּם בְּרָכָה עַד בְּלִי
דַּי
וְטוֹב הָאֶחָד
לָכֶם
מִשֶּׁבַע בָּנוֹת
אָקוּם אֲנִי
שֶׁבַע נָפַלְתִּי
וּבְאוֹר שִׁבְעַת יָמִים
אֶקֹּב
גַּם אֲנִי
וְלֹא אָמוּת
כִּי אֶחְיֶה
וַאֲסַפֵּר מַעֲשֶׂהָ
סַבְתָּא שֶׁלִּי,
כָּאפִי חָאנום[2] .
[1] מנהג היה במשפחה מרובת בנות בעדות מזרח שונות לקרוא לתינוקת החדשה שנולדה בשם "מספיק ודי" ("כאפי" או "בסי" בפרסית או "כפאית" בערבית). לפי האמונה העממית יביא שם זה להפסקת הולדה של בנות ובעתיד-להולדת בנים זכרים.
[2] "חאנום" – בפרסית "גברת" (כמו "מיסיס" באנגלית או "מדמואזל" בצרפתית).




