תּוֹמְבּוּן / אסתר שקלים

כְּשֶׁהָרַב אַמְנוֹן יִצְחָק

מוֹפִיעַ

בַּשַּׂלְמָה שֶׁל סָבוֹ מִתֵּימָן

מוֹחֲאִים לוֹ כַּפַּיִם

וּמוֹדִים:

מָסֹרֶת אֲבוֹתָיו בְּיָדוֹ

 

וּכְשֶׁאֲנִי

מוֹפִיעָה בַּ"תּוֹמְבּוּן",                                        

הַמִּכְנָס שֶׁלָּבְשָׁה סָבָתִי הַצַּדֶּקֶת

מַזָל חַאנּוּם^[1]                                                                

בְּאֶסְפָהָאן ,                                              

סוֹפְקִים לִי כַּפַּיִם

"לֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה"

וְנָדִים לָהּ

 

וַאֲנִי

מוֹרֶשֶׁת אִמָּהוֹתַי בְּיָדִי

עֹז וְהָדָר לְבוּשִׁי

וְאֶשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן.

 

 

 

מתוך: אסתר שקלים, שרקיה ,כנרת-זמורה-ביתן, אור יהודה , תשס"ו

 

[1] "חַאנּוּם" בפרסית : גברת