כְּשֶׁהָרַב אַמְנוֹן יִצְחָק
מוֹפִיעַ
בַּשַּׂלְמָה שֶׁל סָבוֹ מִתֵּימָן
מוֹחֲאִים לוֹ כַּפַּיִם
וּמוֹדִים:
מָסֹרֶת אֲבוֹתָיו בְּיָדוֹ
וּכְשֶׁאֲנִי
מוֹפִיעָה בַּ"תּוֹמְבּוּן",
הַמִּכְנָס שֶׁלָּבְשָׁה סָבָתִי הַצַּדֶּקֶת
מַזָל חַאנּוּם[1]
בְּאֶסְפָהָאן ,
סוֹפְקִים לִי כַּפַּיִם
"לֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה"
וְנָדִים לָהּ
וַאֲנִי
מוֹרֶשֶׁת אִמָּהוֹתַי בְּיָדִי
עֹז וְהָדָר לְבוּשִׁי
וְאֶשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן.
מתוך: אסתר שקלים, שרקיה ,כנרת-זמורה-ביתן, אור יהודה , תשס"ו
[1] "חַאנּוּם" בפרסית : גברת