מתוך ספר שיריה "שרקיה" בהוצאת כינרת זמורה ביתן ,אור יהודה, תשס"ו
"עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְתֵּי הַסְּעִיפִּים."
(מלכים א', יח, כא)
"קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים,
רָחֵל, מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ (ירמיהו לא, יד)
חֻנַכְתִּי לִהְיוֹת אִשָּה וָאֵם
אֵם לִילָדַי.
אִשָּה לוֹ.
וּלְעַצְמִי?
לֹא!
סָבָתִי לֹא קָרְאָה לוֹ "בַּעְלִי".
הִיא קָרְאָה לוֹ "אֲבִי-יְלָדַי".
וְגַם כְּשֶאָץ לְמִנְחָה, מַנִּיחָה לְאַנְחוֹת יַלְדָּהּ הַחוֹלֶה
הוּא הָיָה בַּעְלָהּ,
הָאוֹמֵר – וַיְהִי!
וְקוֹלָה לֹא הָיָה לָהּ.
בְּאֶרֶץ יִשְרָאֵל שִנְּתָה אִמִּי טַעְמָהּ.
קִמְעָא.
טִגְּנָה שְנִיצֶל,
וְקוֹל בָמָה נִשְמַע:
הַכַּתִּיש בַּמִּטְבָּח
וְאִמִּי.
אַךְ חורֶשְת וְפוֹלוֹאוּ[1] הִמְשִיכוּ לִשְלוֹט בַּכִּפָּה.
וְאָבִי.
וְאַחַי וַאֲנִי וְאַחְיוֹתַי.
מַפְתְּחוֹת הָאֹשֶר, הַכְּאֵב וְהַמָּזוֹר שֶלָהּ
בְּיָדֵינוּ הָיוּ.
וְחָרַצְנוּ.
וַאֲנִי –
תְּבָעוּנִי מוֹרַי לֶאֱחֹז מַפְתְּחִי בְּיָדִי
לְהָשִיט חֻפַּת סְפִינָתִי אֱלֵי מַעֲרָב לֵאמֹר:
אָשְׁרִי – אָשְׁרְכֶם,
וּמֵיטַב זְמַנִּי – לִי.
וַאֲנִי? וְלִבִּי?
בַּמִּזְרָח אוֹ בְּסוֹף מַעֲרָב?
"אִישִי" אֶקְרָאֵהוּ?
וּבַעַל הוּא לִי.
חוֹרְשְת וְפוֹלוֹאוּ קָפוּא עַל שֻלְחָנִי.
"כָּל כְּבוֹדָהּ בַּת מֶלֶךְ…"?
וְלֹא נְסִיכָה הִנְנִי.
וּכְבוֹדִי לֹא פְּנִימָה וְלֹא חוּצָה.
פִּסֵּח עַל שְנֵי הָעוֹלָמוֹת.
[1] חוֹרֶשְת וְפוֹלוֹאוּ –שמותיהם של שני מאכלים פרסיים אהובים.
