לַאֲחוֹתִי הָאַחֶרֶת/ אסתר שקלים

גָּזַרְתְּ:

עִמְדִי עַל זְכֻיּוֹתַיִךְ

בָּעֲבוֹדָה וּבַמִּשְׁפָּחָה.

 

אָמַדְתִּי .

וּמָה בְּאַשְׁפָּתִי?

נְדוּנְיָה מֵאִמִּי:

קֶשֶׁת גֵּוִי

שִׁפּוּדֵי קַבָּבּ בְּרֹטֶב דּוּדָאִים

שֶׁיִּהְיֶה לוֹ טָעִים.

אֵיךְ אָבְדוּ גִּבּוֹרוֹת

בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם

וּמִי יְרִימֵנִי מֵאַשְׁפּוֹת אֶבְיוֹנָה?

 

אַמְּצִינִי, אֲחוֹתִי

אַלְּפִינִי 

אַשְׁפִינִי לְאֵשֶׁת-מִדּוֹת:

קַשְׁתִּי צִפָּרְנַי

שַׁפְּדִי תְּמִימוּתִי

כַּדְּרִי אֶגְרוֹפַי

וּלְשׁוֹן זְהוֹרִית[1]הַתִּירִי

 

שַׁלְּחִי כָּל כְּבוֹדִי

כִּדְבוֹרָה, כְּיָעֵל, כִּיהוּדִית

כְּאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה

חוּצָה

חוּצָה

חוּצָה

מתוך: אסתר שקלים, שרקיה ,כנרת-זמורה-ביתן, תל-אביב, תשס"ו

[1] לשון זהורית – רצועה של צמר אדום שהיו קושרים בראש השעיר שנשלח לעזאזל ביום הכיפורים.